ירושלמי- והחי יתן אל ליבו

קהלת אמר, שכאשר נפגשים עם מציאות של מות, יש הדרכה של  "וְהַחַ?י יִתֵּ?ן אֶל־לִבּֽוֹ". האם זו הלכה או אגדה? זאת אומרת, האם זו הלכה מחייבת, או עצה טובה וראויה? נראה שהאפשרות השניה יותר מדוייקת. 

בירושלמי הכח של האגדה ואוצרות הרוח הוא גדול וחזק, וזה דבר מצוי שנקבעות הלכות שעיקר טעמן הוא דברי אגדה. 

אחת הדוגמאות זו ההלכה שלימדו חז"ל, שאסור ללמוד תורה לפני מטתו של מת. וההקשר בירושלמי (ברכות ג א) הוא הערך של "וְהַחַ?י יִתֵּ?ן אֶל־לִבּֽוֹ". במציאות כזאת אדם צריך להיות עסוק בלתת את לבו את מציאות המות, ולא לעסוק בתורה אחרת. 

גם בבבלי נאמרה ההלכה הזאת (ברכות ג ע"ב), ושם יש בגמרא דיון האם זה מפני לעג לרש, כיון שהמת לא יכול לעסוק במצות תלמוד תורה, או מטעם מפני שאין להסיח את הדעת מהטיפול בענייני המת, כקבורה והספד. 

בירושלמי אין איסור לקיים מצוה בסמוך למת. ולכן הטעם הוא מפני שיש להתעסק עם המת.

אבל נחלקו התלמודים במהות האיסור להסיח את הדעת מהמת. 

בירושלמי זה בגלל עולם המחשבה, שצריך להיות עסוק במשמעות של "ס?וֹף כ?ּל־הָאָדָ?ם", ובבבלי זה מפני הצרכים המעשיים. 

אז ראינו היום שני דרכי לימוד מיוחדים לתורת ארץ ישראל.

אחד, זה הקשר בין האגדה להלכה. יש הלכות שטעמן העיקרי הוא רוחני אגדי. זה לא מצוי בבבלי.


והשני, זה המשקל של עולם המחשבה בירושלמי. מפני הצורך לחשוב על המת, נאסר לחשוב בדברי תורה.

יתן ה' שנזכה לדעת את ה', ולראות בהגדלת תורה והאדרתה.